חברת אלבקס חוייבה בתשלום פיצויי פיטורין לעובד בכיר שפוטר שלא כדין (תע"א 9323-09

משרדנו ייצג בהצלחה רבה את מר אביחי פרי בבית הדין לעבודה, בו קבע ביהמ"ש כי אלבקס תשלם מעל ל- 500,000 ₪ פיצויי פיטורין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

 

 

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו

תע"א 9323-09

16 מרץ 2014

לפני:

כב' השופט  אורן שגב

נציג  ציבור (עובדים)  מר הרצל גבע

התובע

 אביחי פרי

ע"י ב"כ: עו"ד אלי פיטרו

הנתבעת

 אלבקס וידאו בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד תמר גולן

פסק דין

חקיקה שאוזכרה:

חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002: סע'  10(1), 10(2)

האם התובע פוטר מעבודתו בנתבעת? זוהי השאלה המרכזית בה עלינו להכריע בתיק זה.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

  • התובע, יליד 1961, החל את עבודתו בנתבעת עם שחרורו משירותו הצבאי בשנת 1984, והועסק בה  עד לשנת 2009, בתפקידים שונים.

  • הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בשיווק, יבוא, יצוא ומתן שירותים בתחומים של מערכות טלוויזיה במעגל סגור ואינטרקום טלוויזיה, ובזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה העסיקה כ- 20 עובדים בתפקידים שונים.

  • הנתבעת קשורה לחברת Elbex Japan ltd (להלן : "אלבקס יפן"), אשר לה סניפים רבים ברחבי העולם ומנוהלת על ידי מר יוחאי אמידי ורעייתו, הגב' יפעת אמידי (להלן " יוחאי" ו"יפעת" בהתאמה), המשמשים בה כמנכ"לים במשותף. יפעת הינה בתו של נשיא החברה ובעליה, מר דוד אלברבאום, המנהל את חברת אלבקס יפן (להלן: "מר אלברבאום").

  • בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לנסיבות שהובילו לסיום יחסי העבודה. לטענת התובע, במהלך שנת 2008 ולאחר שהתנהלות הנתבעת ובעליה כלפיו פגעו באופן ממשי במעמדו, בזכויותיו, בתנאי עבודתו ובשכרו, נערכו בין הצדדים מספר פגישות בכדי לסכם את הפסקת יחסי העבודה ביניהם. במסגרת זו והובטח לתובע כי כל פתרון שיימצא יכלול תשלום מלא של זכויותיו לרבות פיצויי פיטורים. בסופו של יום, פוטר התובע בשיחת טלפון, מבלי ששלומו לו זכויותיו.

  • הנתבעת טענה מנגד, כי בשלהי שנת 2007 התובע הודיע למר אלברבאום וליוחאי כי החליט להתפטר מעבודתו בנתבעת, על רקע סירובו לעסוק בתחום האינטרקום- טלוויזיה. כפועל יוצא מהאמור, סוכם בין הצדדים כי יחסי העבודה, כולל הודעה מוקדמת יסתיימו ביום 1.2.08.

  • בפועל, המשיך התובע לעבוד בנתבעת ולטענת הנתבעת, ביום 18.11.08 הודיע פעם נוספת על התפטרותו.

  • אין חולק כי ביום 25.2.09 נערכה פגישה בין התובע ויוחאי, וביום 2.3.09 נערכה פגישה נוספת בה נכח גם מר אלברבאום לצורך תיאום וסיכום תנאי סיום העבודה. במסגרת פגישות אלו, הציעה הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים (כטענת התובע) או מענק עזיבה (כטענת הנתבעת) בתשלומים חודשיים, בכפוף לחתימה על כתב ויתור וסילוק. התובע סירב לחתום על מסמך זה.

  • בהמשך לפגישה זו, שלחה הנתבעת לתובע מכתב, הנושא תאריך 2.3.09 בו היא מודיעה על קבלת התפטרותו וכניסתה לתוקף מיום ה- 28.2.09. כן ביקשה הנתבעת כי התובע יסור למשרדי החברה לצורך עריכת גמר חשבון, והשבת ציוד החברה, לרבות רכב החברה.

  • לטענת התובע, מכתב זה הגיע לידיו רק ביום 12.3.09 והוא מהווה מצג שקרי ומטעה שעה שהוא לא הודיע על התפטרותו כלל ועיקר. עוד הוסיף כי ביום 9.3.09 נערכה פגישה בין התובע ליוחאי במהלכה חזר על הבטחתו לפעול לסיום יחסי העבודה והודיע לתובע על חזרה מהדרישה לחתום על כתב ויתור וסילוק כתנאי לתשלום פיצויי פיטורים, וכי הוא מבקש מהתובע להגיע לעבודה למחרת כרגיל.

  • חרף כך, עוד באותו היום, התקשר יוחאי לביתו של התובע והודיע לאשתו כי הוא מבקש כי התובע לא יגיע לעבודה עד להודעה חדשה. הנתבעת מצידה טענה כי בפגישה זו הודיע התובע מפורשות כי הוא העביר את הטיפול לעורך דינו ואין הוא מעוניין להגיע להסכמות כלשהן עם הנתבעת. כמו כן, שיחת הטלפון בין יוחאי לאשת התובע אינה מהווה הודעת פיטורים, באשר יחסי העבודה הסתיימו בפועל כבר ביום 28.2.09, בהתאם להודעת התובע.

  • התובע הוסיף וטען כי התנהלותה חסרת תום הלב של הנתבעת לא הסתיימה בכך, והיא ניתקה את מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה ברשותו, ללא כל הודעה מוקדמת. זאת ועוד. באישון לילה חדרו נציגי הנתבעת לחצר ביתו הפרטית ולקחו את הרכב שהועמד לשימושו במסגרת תפקידו. מנגד הטעימה הנתבעת, כי התובע התעלם מדרישתה כי ישיב את רכב החברה ולפיכך, היא נאלצה לשלוח נציגים מטעמה על מנת להשיבו לחזקתה.

  • התובע עתר לתשלום הפרשי שכר עבודה בגין השנים 2006-2009, תשלום עמלות ממכירות בארץ ובחו"ל, פיצוי בגין הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עגמת נפש.

  • הנתבעת הכחישה את זכאותו לרכיבים אלו מן הטעם כי התובע התפטר ולא פוטר וכן מאחר ושולמו לו כל הסכומים להם היה זכאי. מבלי לגרוע מהאמור טענה הנתבעת, כי ככל שיפסקו לטובת התובע סכומים כלשהם יש לקזזם כנגד הלוואות שהעניקה הנתבעת לתובע.

  • התובע הגיש תצהיר מטעמו וכן מטעם אשתו, הגב' סימה פרי ומטעם מר שמעון עומר, אשר הועסק בחברה בשנים 1986-2006 (להלן: "מר עומר") ומטעם מר אלי מיטרני, ממונה ביטחון במרכז הרפואי שיבא, אשר התקשר עם החברה כספק בין השנים 1996-2008 (להלן: "מר מיטרני").

  • מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של יוחאי, יפעת ומר אלברבאום.

דיון והכרעה

לשאלת סיום יחסי העבודה

  • הלכה פסוקה היא, כי בעת ניתוק יחסי עובד ומעביד הן בדרך של התפטרות והן בדרך של פיטורים, יש להראות כוונה ברורה וחד משמעית לסיום חוזה העבודה[1]:

"השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת בביטול חוזה מדובר, יכול והביטול יהיה על ידי המעביד ואז בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר. לענייננו המשותף לשניים -פיטורים והתפטרות- הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד"

  • בבוא בית הדין לפסוק בשאלה מי הצד אשר הביא את היחסים לידי גמר עליו לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה[2].

  • ככלל, לרוב מעשה פיטורים או התפטרות באים לידי ביטוי בכתב או בעל פה ישירות בין הצדדים ואז השאלה אם עובד פוטר או התפטר היא שאלה עובדתית. אולם במקרים בהם מעשה פיטורים או התפטרות לא באו לידי ביטוי באמירה מפורשת כי אם בהתנהגות הצדדים, נכנסת לתמונה הפרשנות המשפטית של אותה מסכת עובדתית ככזו היכולה להעיד על פיטורים או התפטרות.

ומן הכלל אל הפרט

  • לאחר שבחנו את מכלול הראיות שהובאו בפנינו, לרבות עדויות הצדדים, שוכנענו כי במקרה שלפנינו מדובר בסיום יחסי העבודה בהסכמה, כפי שיבואר להלן.

  • כמפורט לעיל, לגרסת התובע, בתקופת עבודתו האחרונה, נוכח פגיעת הנתבעת במעמדו ובשכרו והפיכת יחסי העבודה לבלתי נסבלים, נפגשו הצדדים מספר פעמים בכדי לסכם את הפסקת יחסי העבודה ביניהם.

  • לטענתו, מנהלי הנתבעת ניסו להציע לו הצעות שונות על מנת למנוע את עזיבתו, אשר לא השתכללו לכדי הסכם מחייב וכי במסגרת המשא ומתן שנוהל, הוסכם כי התובע יקבל את כל המגיע לו לרבות תשלום פיצויי פיטורים.

  • חרף האמור, ביום 2.3.09 במסגרת פגישה בין  התובע למנהלי הנתבעת, הודיע מר אלברבאום כי התובע יקבל את פיצויי הפיטורים בלבד בכפוף לחתימה על כתב ויתור וסילוק. משסרב התובע לחתום על מסמך זה, פיטרה הנתבעת את התובע מעבודתו, בשיחת טלפון. כראיה לביסוס טענתו, צירף התובע תרשומת שיחת טלפון שנערכה בין יוחאי לרעייתו של התובע, ביום 9.3.09, בה הודיע יוחאי לתובע לא להגיע לעבודה עד להודעה חדשה.[3]

  • מנגד טענה הנתבעת, כי התובע התפטר מעבודתו מרצונו החופשי בהודעת פיטורין. כנימוק להתפטרותו טענה הנתבעת כי הוא ציין בפניה כי הוא מאס בעבודתו בנתבעת נוכח מיצוי כישוריו ופוטנציאל השתכרותו. לטענתה, בשלהי שנת 2007, הודיע התובע לראשונה כי הוא מעוניין להתפטר מעבודתו. בהמשך ניתנה הודעת התפטרות נוספת, בה נקב התובע בתאריך 1.1.08 כמועד סיום יחסי העבודה. לטענתה, לבקשתו של יוחאי הסכימו הצדדים כי סיום יחסי העבודה יהיה ביום 1.2.08. במהלך תקופה זו, החלו להתנהל מגעים לשיתוף פעולה עסקי בין התובע לנתבעת ועל כן, מועד ההתפטרות הוארך באופן בלתי רשמי. במהלך תקופה זו, התובע לא עבד באופן סדיר ועסק בענייניו האישיים וכן הודיע ללקוחות החברה עמם עבד על ההחלטה לסיים את עבודתו. לטענת הנתבעת, התובע הודיע על פיטוריו באופן סופי ביום 1.1.09 וסוכם כי מועד סיום ההעסקה יהיה בסוף חודש פברואר 2009.

  • באשר לפגישה מיום 2.3.09, אשר נוהלה כביכול לאחר מועד התפטרותו של התובע, הציעה הנתבעת לשלם לתובע לפנים משורת הדין מענק עזיבה ב- 20 תשלומים בכפוף לחתימה על מסמך ויתור וסילוק. התובע לא הסכים אולם לא הודיע על חזרה מההתפטרות. בהמשך לפגישה זו, נשלחה לתובע הודעה פורמלית בדבר קבלת התפטרותו מיום 28.2.09.

  • כראיה לביסוס טענתה צירפה הנתבעת מכתב הנושא תאריך 6.2008 ובו הודעה על סיום עבודתו של התובע, אשר לטענתה נכתב על ידי התובע בניסיון לקבל את פיצויי הפיטורים להם לא היה זכאי על פי דין לאור התפטרותו[4]. התובע הכחיש כי ניסח מכתב זה וטען בעדותו כי הוא ראה אותו לראשונה רק במסגרת כתב ההגנה של הנתבעת.[5]

  • אין חולק כי במהלך תקופה ארוכה נוהל בין הצדדים משא ומתן לסיום יחסי העבודה, במסגרתו אף נוהלו מגעים לשיתוף פעולה להקמת עסק משותף.

  • מבלי להכריע במשקל שיש ליתן לתרשומת המתעדת את השיחה שנערכה בין יוחאי לאשת התובע, התובע נתבקש לא להגיע לעבודה "עד להודעה חדשה" וזאת מאחר ועורכי הדין מנהלים ביניהם דין ודברים[6]. אין המדובר היה בהודעת פיטורים כפי שביקש התובע לטעון. שנית, התובע לא צירף כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי עילת הפיטורים היא התעקשותו לקבלת הזכויות המגיעות לו על פי דין, לרבות פניה בכתב לנתבעת לתשלום זכויותיו.

  • שלישית והעיקר, אף לגרסת התובע, נוהל בין הצדדים משא ומתן על מנת לסיים את יחסי העבודה בהסכמה בסוף חודש פברואר 2008, ואף נעשה ניסיון לשמרו כעובד, על ידי הצעות שונות.

  • במאמר מוסגר נעיר כי לא נתנו משקל לעדותו של מר מיטרני לפיה התובע פוטר מעבודתו וזאת מאחר שמעדותו עולה כי ידיעתו מבוססת על שמועה. לפיכך, לא מצאנו כי יש בכך כדי לתמוך בגרסת התובע.[7]

  • מנגד, גרסתה של הנתבעת לפיה התובע התפטר, אגב ויתור על זכויותיו, אינה סבירה בעיננו ואינה עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון. עדי הנתבעת התקשו ליתן הסבר למהלך זה, כביכול של התובע, לרבות מטרת ניהול המשא ומתן הממושך.

  • מר אלברבאום הצהיר כי התובע ציין בפניו כי "לא מעניין אותו" נושא פיצויי הפיטורים. בעדותו, לשאלה האם התובע הסכים לוותר כל פיצויי הפיטורים בסכום כה גבוה השיב מר אלברבאום כי התובע הודיע חד וחלק כי ב- 1.1.08 הוא עוזב את החברה. כשנשאל שוב האם הוא ויתר על הפיצויים, השיב "אני לא התכוונתי להגיד בתצהיר שום דבר מלבד מה שקרה"[8].

  • לכך יש להוסיף כי אם כטענת הנתבעת, התובע התפטר מרצונו וכי היא הודיעה לו נחרצות כי הוא אינו זכאי לקבלת פיצויי פיטורים, מדוע הסכימה לשלם לתובע פיצויי פיטורים, וכיצד עובדה זו מתיישבת עם טענתה בדבר ניסיון ההחתמה על מסמך סיום העסקה?

  • בשולי הדברים יצוין, כי גם לו היינו מקבלים טענתה באשר למסמך מתאריך 6/2008, אין בו כדי ליתן הסבר מדוע יחסי העבודה נמשכו בפועל עד תחילת שנת 2009. לא סביר בעיננו כי התובע יודיע על התפטרותו מהעבודה ובמשך למעלה משנה ימשיך לתפקד כעובד לכל דבר ועניין.

  • זאת ועוד. הנתבעת לא הניחה בפנינו תשתית ראייתית שתשפוך בפנינו אור בנוגע לסיבות להתפטרותו של התובע מעבודתו אצלה לאחר שנים כה רבות. התובע הכחיש כי סרב לפעול בתחום של מערכות טלוויזיה אינטרקום דיגיטליות ואף הוסיף כי בשנים 2004-2007 עדיין לא הגיעו לעבודה נאותה בתחום זה באשר המוצר היה בגרסה ניסיונית (גרסת ביתא). כמו כן התובע הכחיש כי הצהיר בפני מר אלברבאום ובפני יוחאי כי הוא החליט לסיים את עבודתו בנתבעת עקב רצונו להיות עצמאי[9].

  • אשר לניסיונות להקמת עסק משותף, אין בכך לטעמנו כדי להעיד כי התובע התפטר מעבודתו, בפרט נוכח העובדה עליה אין חולק כי תכנית זו לא הבשילה לכדי פסים מעשיים.

  • מהאמור עולה, כי בנסיבות שהוכחו בפנינו, אין המדובר בסיום חד צדדי של יחסי העבודה (מטעם התובע או מטעם הנתבעת) אלא, בתהליך אשר מטרתו הייתה לסיים את יחסי העבודה בהסכמה.  דא עקא שבעיצומו של תהליך זה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לזכויות להן זכאי התובע עם סיום עבודתו, למעט תשלום פיצויי פיטורים.

  • ביסוס למסקנה כי זו מצאנו בעדותו של התובע אשר העיד, כי מטרת המשא ומתן שנוהל הייתה "לקבל את העמלות וכל שמגיע לי", ובהמשך: "כל הפגישות עם יוחאי לקראת סוף 2008 נעשו באופן די מכובד, כדברי יוחאי על מנת לסיים את עבודתי בנתבעת, והבטיח לי לקבל את כל המגיע לי עד הגרוש האחרון".[10]

  • לכך יש להוסיף כי מר אלברבאום העיד כי הוא היה מוכן לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים ושזאת מאחר והוא לא חשב שנכון יהיה, אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, שהתובע יסיים את עבודתו בנתבעת בלא כלום.

  • נציין, כי מהמסכת הראייתית שהוצגה בפנינו, לא ניתן היה לעמוד באופן ברור על הטעמים שהובילו כל צד לסיים את יחסי העבודה. בין הצדדים נטושה מחלוקת ביחס לתפקידים אותם ביצע התובע בנתבעת לרבות אופן תפקודו ומידת שביעות הרצון מעבודתו. עם זאת, משקבענו כי הייתה הסכמה הדדית בין הצדדים, לא מצאנו כי יש להכריע בעניין הסיבות שהובילו להסכמה זו, מה גם כי לא מצאנו בטענות הצדדים לעניין זה כדי לשפוך אור על המחלוקת.

  • הסעדים להם זכאי התובע- התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עגמת נפש.

  • אשר לפיצויי פיטורים- כמפורט לעיל, אין חולק כי הנתבעת הסכימה לשלם לתובע פיצויי פיטורים ("מענק עזיבה", כלשונה). בנוסף, משקבענו כי יחסי העבודה הסתיימו בהסכמה, זכאי התובע לפיצויי פיטורים. לטענת התובע, שכרו הקובע במועד סיום העסקתו, בצירוף עמלות שלא שולמו עמד על 28,850 ₪. מנגד טענה הנתבעת כי לכל היותר זכאי התובע לפיצויי פיטורים בשכר קובע של סך 20,000 ₪, שכרו האחרון.

  • עיון בתלושי השכר בשנתו האחרונה לעבודה מלמדנו כי שכרו של התובע היה מורכב מהרכיבים הקבועים הבאים:  משכורת, עמלות, ביגוד וגמול ניהול. סך השכר בגין הרכיבים הללו עמד על סך 20,000 ₪. משהתובע לא הוכיח כיצד חושב הסכום הנתבע, אנו קובעים כי התובע זכאי לסך 20,000 ₪ X 24.91 שנים=498,200 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

  • אשר לפיצויי הלנה, בנסיבות העניין שלפנינו שוכנענו בדבר קיומה של מחלוקת כנה ביחס לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. אשר על כן, באנו לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי על ריבית והפרשי הצמדה כדין.[11]

  • אשר לפיצוי בגין הודעה מוקדמת- הלכה פסוקה היא, כי תקופת ההודעה המוקדמת להתפטרות תכליתה כפולה: ליתן למעסיק הזדמנות למצוא מחליף לעובד העוזב וליתן בידי העובד זמן למציאת עיסוק אחר[12].

  • במקרה שלפנינו, קבענו כי בין הצדדים נוהל משא ומתן תקופה ארוכה במסגרתו סוכם על סיום העבודה בהסכמה. ברי, בנסיבות אלה, ניתנה לתובע שהות מספקת להתארגן ולמצוא עיסוק אחר. אשר על כן, לא מצאנו כי יש לפסוק לתובע דמי הודעה קודמת.

  • אשר לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין- בע"ע 1036/00 מיכל צוקרמן נ' עיריית נשר עבודה ארצי, כרך לג(10) 35 (2002), דן בית הדין הארצי בשאלה, מה דינה של הפסקת עבודתה של התובעת, אשר נעשתה בהסכמת הצדדים. כב' השופט רבינוביץ כתב באותו עניין את הדברים הבאים:

"אין מדובר כאן בהתפטרות וגם לא בפיטורים, אלא בהסכמה לסיים את עבודת המערערת בתנאים שהסכימו עליהם הצדדים. בנסיבות אלה של סיום עבודה בהסכמה, גם אם היוזמה להפסקת העבודה נעשתה ע"י המעביד, לא מתעוררת שאלת פיטורים שלא כדין, כי לא היו כאמור, פיטורים, אלא סיום יחסי עובד-מעביד בהסכמה. גם אם נצא מנקודת המוצא שמדובר ב"פיטורים מוסכמים", לא ניתן לומר, שפיטורים אלה נעשו שלא כדין, משום שאלמנט ההסכמה מכשיר, בנסיבות הקיימות, את הליך הפיטורים"

דברים אלו יפים לענייננו. משקבענו כי יחסי העבודה הסתיימו בהסכמה, הרי שממילא לא היה כל צורך בקיום שימוע ואין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ותביעתו של התובע ברכיב זה נדחית.

  • כך גם באשר לפיצוי בגין עגמת נפש- הלכה פסוקה היא כי פיצוי בגין עגמת נפש ניתן במקרים חריגים. בנסיבות המקרה שלפנינו לא הוכח כי הנתבעת  התנהלה באופן בלתי ראוי ופוגעני, אשר מקים לתובע פיצוי. אשר על כן, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה.

  • לא נסיים מבלי לציין, כי בכתב התביעה טען התובע כי ככל שלא יקבע כי הוא פוטר מעבודתו, יש לראות במעשיה ובמחדליה של הנתבעת כמקימים עילה להתפטרות בדין מפוטר. טענה זו נזנחה במסגרת סיכומיו ועל כן אין אנו נדרשים לדון בה. עם זאת ובשולי הדברים יש לציין כי בהתאם לפסיקה, עובד הטוען כי פוטר ולא התפטר, לא תישמע מפיו טענה שהתפטר בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. חריג לכלל זה הוא מצב בו מדובר בנסיבות בהן אותה מסכת עובדתית עשויה להתפרש כמלמדת על התפטרות או על פיטורים[13]. ספק אם במקרה הנדון חל החריג, שכן כאמור התובע הציג גרסה לפיה הוא פוטר על ידי יוחאי בשיחה טלפונית.

לשאלת זכאותו של התובע להפרשי שכר

  • התובע הצהיר כי בתחילת שנת 2006 לאחר שקוימו מספר פגישות בינו לבין יוחאי, סוכם בין הצדדים כי התובע ימונה לסמנכ"ל החברה בארץ וכן הוסכם על תנאי שכר ותנאים נלווים, אשר באו לידי ביטוי במסמך הסכמות אותו העלה התובע על הכתב. לטענתו, שכרו נקבע על סך של כ- 22,000 ₪ ברוטו (12,500 ₪ נטו). אלא שהנתבעת לא מעולם לא שילמה את השכר שהוסכם ושכרו החודשי לא הגיע לכדי 12,500 ₪ נטו.

  • כביסוס לטענתו צירף התובע שני מסמכים- האחד, מחודש 1/2006 אשר נערך על ידו אשר כותרתו "מו"מ לחוזה עבודה בין אבי פרי ואלבקס" ובו טבלה בה מפורטים רכיבים שונים כגון משכורת, קרן השתלמות, בונוס וכיו"ב, ולצד כל רכיב האם הוא אושר אם לאו והערות לגביו (להלן: "מסמך מו"מ"), השני, מסמך מחודש 1.1.04 נושא כותרת הסכם/חוזה ובו, לטענתו, מעין סיכום תנאי העבודה (להלן: "מסמך תנאי עבודה").[14]

  • בניגוד לאמור, טענה הנתבעת כי היא מעולם לא סיכמה עם התובע על משכורתו בסכומי נטו וכי אין היא נוהגת לעשות כן עם כלל עובדיה. יוחאי ויפעת אף הצהירו כי הם מעולם לא ראו את המסמכים שצורף לכתב התביעה, והטעימו כי בחודש 1/2006 שכרו של התובע עלה לסך 19,000 ברוטו, כפי שמשתקף מתלושי השכר החל מחודש זה.[15]

  • אין חולק כי תנאי העסקתו של התובע לא הועלו על הכתב ולא נחתם בין הצדדים חוזה עבודה. כמו כן, במועד קבלתו לעבודה טרם חוקק חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד").

  •  לפי סעיף 10(1) לחוק הנ"ל, החובה למסור הודעה על תנאי עבודה אינה חלה כלפי עובד שהחל לעבוד אצל מעסיקו לפני תחילתו של החוק – 21.6.2002[16], אלא אם אותו עובד דרש בכתב ממעסיקו לקבל את ההודעה כאמור. התובע לא הוכיח כי פנה בכתב לנתבעת בדרישה לקבל הודעה בהתאם לחוק.

  • לפי סעיף 10(2) לחוק הודעה לעובד, חלה על המעביד חובה למסור לעובד הודעה על שינוי בתנאי עבודתו, אף אם העובד החל לעבוד לפני תחילתו של החוק. כאמור, הצדדים חלוקים מהי גובה התוספת שניתנה לתובע החל משנת 2006, לאחר היכנסו לתוקף של חוק הודעה לעובד. הנתבעת לא הציגה הודעה בכתב שנמסרה לתובע, בדבר השינוי בשכרו. בנסיבות אלה, נטל ההוכחה "בעניין השנוי במחלוקת", קרי בגובה תוספת השכר מוטל על הנתבעת.

  • בנסיבות המקרה שלפנינו סבורים אנו כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה. ראשית, תלושי השכר של התובע החל מחודש 1/2006 מלמדים כי שכרו של התובע עמד כל כ- 19,000 ₪. הלכה פסוקה היא שתלושי השכר מהווים דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת[17] . התובע ניסה לטעון כי תלושי השכר כללו רישומים פיקטיביים. טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. התובע העיד כי משך כל השנים לא פנה לנתבעת בכתב בדרישה או בטרוניה כי שכרו לא משולם בהתאם למוסכם.[18]

  • לא סביר בעיננו כי עובד המועסק שנים כה רבות לא יפנה, ולו פעם אחת בכתב, למעסיקתו בדרישה או טענה כי אינה עומדת בתנאים שסוכמו. שוכנענו כי המדובר בתובע אשר מודע ופועל לקבלת זכויותיו. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי בעת שקיבל מכתב בדבר פוליסת הביטוח שבוטלה, מיהר התובע לפנות לייצוג משפטי.

  • שנית, התובע הודה בחקירתו, כי מסמך המו"מ אותו הכין היה בבחינת נייר עבודה אשר נערך על ידו, ובלשונו[19]:

"ש. מפ' לנספח ב', האם זה מסמך שאתה ניסחת וערכת?

ת. כן.

ש. כנייר עבודה?

ת. כנייר עבודה מול יוחאי.

….

ת. לקראת סוף שנת 2005 יושבים ומדברים, מרבות (צ"ל מרבית- א.ש) הפגישות שהיו לי עם יוחאי, לנושא תנאי העבודה לשנת 2006, הודפס המסמך בינואר 2006, לקראת המו"מ עם יוחאי"

אף בגוף מסמך המו"מ שנערך על ידי התובע, לצד סעיף המשכורת בהערות, נכתב כי "לא בוצע בפועל וכל דרישה לעמוד בהסכם נתקל בסירוב בתוקף של יפעת". מכאן, כי לא הוכח שהסעיף הנ"ל השתכלל לכדי הסכם מחייב בין הצדדים.

בדומה העיד התובע באשר למסמך תנאי עבודה[20]:

"ש. המסמך הזה הוא הוסכם?

ת. כפי שאת רואה כתב ידי פה, כאשר ישבתי עם יוחאי, והסמנים שנראים זה כתב ידי, ובין השאר, מה שהוסכם עם יוחאי סומן בוי, בחצי וי או איקס למה שלא הוסכם.

ת. שם עשיתי וי. כן. זה לא עניין של סוכם או לא לא, מדובר על נייר עבודה…

…..

ש. אז אני מבינה שהמסמך הזה הוא לא הסכם?

ת. נייר עבודה"

  • שלישית, מצאנו את עדותם של עדי הנתבעת מהימנה ועקבית. כך, העידה יפעת שהייתה האחראית על תנאי העסקתם של עובדי החברה שהיא מעולם לא ראתה את מסמך המו"מ אותו ניסה התובע להציגם כמסמכים שסוכמו בין הצדדים. עוד הוסיפה וטענה, כי  בשיחה שהתקיימה עם התובע הובהר לו מפורשות כי כל סיכום עמו הינו בערכי ברוטו ולא בערכי נטו, כמקובל בחברה ובשוק בכלל[21].

  • נוכח האמור שוכנענו כי המדובר היה בתרשומות אישיות של התובע, אשר מהוות ככל הנראה ריכוז דרישותיו מהנתבעת, אשר לא ניתן לעמוד על טיבם, האם אושרו, מתי ועל ידי מי.

  • אין אנו מקבלים את טענות התובע כי העובדה שקיבל חלק מהתנאים שנזכרו במסמך המו"מ מעידה כי כל  התנאים הוסכמו, ולפיכך, נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתו של התובע לתשלום הפרשי שכר.

לשאלת זכאותו של התובע לעמלות

  • התובע עתר לתשלום עמלות בגין תקופת עבודתו בארץ ובחו"ל, בהתבסס על מסמך המו"מ, ומסמך תנאי העבודה, כאשר לטענתו הוא זכאי לסך 900,000 ש"ח מתוכם שולם לו סך 185,000 ₪ בלבד ובמזומן, על חשבון זכאותו. התובע צירף דו"ח עמלות שהוכן על ידו ובו פירוט העמלות להן הוא זכאי, לטענתו בגין עסקאות שבוצעו בחו"ל.[22]

  • הנתבעת הכחישה כי סוכם עם התובע על תשלום עמלות כנגזרת מעסקאות אותן ביצע. יפעת הצהירה כי היו עובדים אשר קיבלו בונוסים מעת לעת כתגמול על עבודה מאומצת בונוסים אלו לא נגזרו משוויי עסקאות ושולמו דרך תלושי השכר ולא במזומן[23]. בחקירתה הנגדית העידה, כי היא מעולם לא ראתה את מסמך תנאי עבודה וכי לתובע שולם עמלות בסכום גלובלי קבוע מידי חודש. כן העידה כי התובע קיבל בונוסים מעת לעת עד ששכרו עלה .[24]

  • כמפורט לעיל בהרחבה קבענו כי נספחים א' ו-ב' היו רשימות אישיות של התובע ואין בהם כדי לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו. בנוסף, במסמך שצורף על ידי התובע, לבד מציון סכומים לא פורט העסקאות בגינן הוא זכאי לעמלות, לרבות סכומן, התאריך בו בוצעו, האחוז המגיע לו מכל עסקה ועסקה וכיו"ב. מעדותו עולה כי המדובר היה במסמך אשר נרשם מזיכרונו של התובע והופק נכון ל- 3/2009[25]. מכאן כי אין המדובר במסמך שנערך בזמן אמת. כמו כן, לא הוכח הסכום לו זכאי התובע בגין עמלות מעסקאות שבוצעו בארץ.

  • התובע העיד כי הוא פנה ליוחאי "עשרות פעמים" בכתב בדרישה לתשלום העמלות, אולם לא נותר ברשותו ולו מסמך אחד מכל המסמכים הללו.[26]  לא הוכח כאמור כי התובע פנה לנתבעת בדרישה לתשלום עמלות שלא שולמו.

  • כללו של דבר, בהעדר הוכחה, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה.

לשאלת זכאותו של התובע להפקדות מעביד לתגמולים ולקרן השתלמות

  • לטענת התובע, הנתבעת הפרישה לביטוח מנהלים ולקרן ההשתלמות על בסיס שכר חלקי ונמוך, בניגוד למוסכם ביניהם.  בנוסף טען כי למרות שהנתבעת ניכתה משכרו באופן שוטף את חלק העובד בהפרשות, היא עיכבה אצלה חלק זה והעבירה אותו ליעדו במועדים מאוחרים יותר. התובע עתר לתשלום הפרשים בגין הפקדות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, בהתאם לשכר קובע בסך 28,850 ₪.

  • מנגד טענה הנתבעת, כי היא הפרישה מרכיב המשכורת בלבד, דבר אשר קיבל ביטוי בתלושי השכר של התובע לאורך השנים, מבלי שהתובע העלה כל טענה בנושא.

  • אשר לקרן השתלמות, הנתבעת צירפה דו"ח של חברת "אקסלנס" ובו פירוט ההפקדות לשנת 2008 ממנו עולה כי הנתבעת הפרישה בגין שכר היסוד של התובע בסך 9,000 ₪. לגבי חודש 12/2008, בו צוין בדוח כי נעשתה הפרשה ממשכורת קובעת בסך 14,000 ₪ העידה יפעת, כי נעשה עדכון בחברה לכלל העובדים באשר לגובה הסכום הקובע לצורך הפרשה לביטוח מנהלים.[27]

  • אשר להפקדות לביטוח מנהלים הטעימה כי ההסכמות בין הצדדים, אשר קיבלו ביטוי הן בהתנהגות הצדדים בפועל והן בתלושי השכר של התובע, היו כי תגמולי המעביד יבוצעו מרכיב "המשכורת" בתלוש השכר בלבד.

  • התובע לא הצביע על כל מקור נורמטיבי מכוחו הוא מבקש לחייב את הנתבעת בהפרשים אלו. בתקופת עבודתו של התובע, עד לשנת 2008, לא הייתה כל חובה שבדין להפקדת תגמולים לפנסיה, וממילא לא הייתה חובה כי הפקדות אלו יהיו ממלוא השכר ברוטו. החל משנת 2008, בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר ביטוח פנסיוני ממקיף במשק, חובת הביטוח הפנסיוני חלה על השכר המשולם לעובד עד לגובה השכר הממוצע במשק. לא הוכח בפנינו כי הצדדים הסכימו על גובה שכר שונה מזה שהופרש בפועל או כי שכר זה היה נמוך מהשכר הממוצע במשק.

  • נוכח כל האמור, אנו דוחים את תביעתו ברכיבים אלו.

לשאלת זכאותו של התובע לפדיון חופשה

  • התובע עתר לתשלום פדיון חופשה בגין 19 ימים. מנגד טענה הנתבעת כי נכון לחודש 1/2009 עמדה יתרת החופשה לזכותו של התובע על 15 ימים, כאשר בחודש 2/2009 ניצל התובע 3 ימי חופשה. בהתאם, עם סיום עבודתו שילמה הנתבעת לתובע פדיון חופשה עבור 12 ימים בסך 10,909.8 ₪.

  • הלכה היא כי נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול חופשה על ידי העובד ומכסת החופשה הצבורה לזכותו מוטל על המעסיק[28].

  • במקרה שלפנינו, הנתבעת לא המציאה פנקס חופשות. עם זאת, תלושי השכר של התובע כללו רישום מפורט בדבר ניצול ימי חופשה לאורך תקופת עבודתו והתובע אף עשה שימוש ברישום זה במסגרת חישוביו.

  • מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי בחודש ינואר 2009 יתרת חופשה עמדה על 13 ימים, ואילו בחודש פברואר 2009, לאחר תוספת של 2 ימים (אין חולק כי התובע היה זכאי ל- 24 ימי חופשה בשנה) עמדה זכאותו על 15 ימים.[29]  התובע לא כימת את תביעתו ולא הסביר מדוע לא הוא התייחס לעובדה, אשר אינה מוכחשת,  כי הוא קיבל מהנתבעת פדיון חופשה בגין 12 ימים. בחקירתו הנגדית,  העיד התובע כי הוא לא זוכר שהוא נעדר בחודש פברואר 2009 3 ימים מעבודתו[30]. הנתבעת לא המציאה כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על היעדרות זו.

  • מכאן, אנו קובעים כי התובע היה זכאי ל- 15 ימי חופשה בניכוי 12 ימים ששולמו לו, ובסך הכל ל- 3 ימי חופשה.

  • התובע לא הציג תחשיב מטעמו ומנגד לא חלק על דרך הסכום אשר שילמה לו הנתבעת בגין פדיון חופשה. מכאן, בהתאם לתחשיב הנתבעת, התובע זכאי ל 909 ₪ בגין יום חופשה ובסך הכל ל- 2,727 ₪ בגין רכיב זה.

קיזוז

  • בכתב הגנתה עתרה הנתבעת לקיזוז ההלוואות שניתנו לתובע, לטענתה על ידי מר אלברבאום, מכל סכום שככל שייפסק לתובע. לשיטתה, גובה הלוואות אלו עמד על סך 40,000$ וכן 14,526 ₪. התובע הכחיש כי הוא חב לנתבעת סכום כלשהו.

  • אין חולק כי התובע לווה מהנתבעת כספים אשר קוזזו משכרו בהדרגה מידי חודש.[31] באשר להלוואות אשר ניתנו לתובע, כביכול על ידי מר אלברבאום באופן אישי, העיד האחרון כי הסכום ניתן לתובע במזומן, מבלי שהדבר הועלה על הכתב.[32] יוחאי העיד כי הוא העביר לתובע כסף מזומן שניתן לו על ידי מר אלברבאום[33].

  • הנתבעת לא הציגה כל מסמך המעיד כי ניתנו לתובע הלוואות כלשהן, ומהן שיעורן. מבלי לגרוע בכך, אין מחלוקת כי מי שנתן את ההלוואות הללו, כביכול, היה מר אלברבאום באופן אישי. מכאן, כי לנתבעת לא עומדת כל עילה עצמאית לקיזוז בגין רכיב זה.

  • נוכח האמור, אנו דוחים את טענת הנתבעת לקיזוז.

  • טרם סיום נציין, כי בכתבי טענותיו העלה התובע טענות שונות לעניין הגדרת תפקידו בנתבעת ולעניין הצבתו בחו"ל מטעמה. לא מצאנו מקום לדון בטענות אלו, אשר לא נדרשו להכרעה לצורך הדיון בסעדים אותם תבע התובע בתביעתו.

  • כך גם באשר לטענותיו בדבר ביטולה של פוליסת ביטוח החיים בשל פיגור בתשלום הפרמיות, וזאת בשים לב לעובדה כי אין חולק כי בסופו של יום, בנסיבות השנויות במחלוקת, העבירה הנתבעת את מלוא הסכום לחברת הביטוח.

סוף דבר

  • התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

        בגין פיצויי פיטורים                                         498,200 ₪;

        בגין פדיון חופשה                                              2,727 ₪;

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.09 ועד ליום התשלום בפועל.

  • בנוסף לאמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל 10,000 ₪.

  • כל הסכומים שהוזכרו לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית הצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד אדר ב תשע"ד, (16 מרץ 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

הרצל גבע

נציג ציבור עובדים

אורן שגב, שופט

5129371

54678313

51293715129371

5467831354678313

אורן שגב 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

[1] דב"ע שם/ 3-116 שלום סלמה נ' מדינת ישראל פד"ע יב' 375; ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו- 16 אח' נ' יוסי שוורץ (2011) (13.2.11); ס"ק (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל ואח' נ' הר"י ואח' (4.9.01).

[2] דב"ע ל/3-18 נח בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ פד"ע ב 41.

[3] נספח יד' לכתב התביעה.

[4] נספח 8 לתצהירי הנתבעת.

[5] פרוטוקול 22.4.12, עמ' 32 ש' 14 ואילך.

[6] נספח יד' לכתב התביעה, תצהירה של הגב' סימה פרי.

[7] פרוטוקול 11.1.12, עמ' 3-4 ש' 32, 1-4 בהתאמה.

[8] סעיף 38 לתצהירו של מר אלברבאום; פרוטוקול 20.5.12, עמ' 63 ש' 26-31.

[9] פרוטוקול 22.4.12, עמ' 32 ש' 17 ואילך.

[10] פרוטוקול 22.4.12, עמ' 31-32 ש' 1 ואילך.

[11] ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ נ' ורד (1.11.2011).

[12] עע 299/99 קציר רובינסון חברה לבנייה (1995) בע"מ נ' משה איתם (12.8.02).

[13] ע"ע 26706-05-11 חיים שבתאי נ' טכנובר בע"מ (10.6.13)

[14] נספחים א ו-ב לכתב התביעה.

[15] סעיפים 28 ו- 30 לתצהירו של יוחאי; סעיפים 22 ו- 28 לתצהירה של יפעת.

[16] ע"ע (ארצי) 249/09 מיכאל פיסנקו נ' סער אבטחה שמירה ושרותים ירושלים בע"מ (14.11.11).

[17] דב"ע מח/146-3 יוסף חוג'ירת – שלום גל ואח', פד"ע כ' בעמ' 26

[18] פרוטוקול 11.1.12, עמ' 15 ש' 15-22.

[19] פרוטוקול 11.1.12, עמ' 14 ש' 16 ואילך.

[20] פרוטוקול 11.1.12, עמ' 9 ש' 1-14.

[21] פרוטוקול 20.5.12, עמ' 47 ש' 29-31; סעיף 42 לתצהירה של יפעת.

[22] נספח יט' לכתב התביעה.

[23] סעיף 17 לתצהירה של יפעת.

[24] פרוטוקול 20.5.12, עמ' 46 ש' 24-25, עמ' 48 ש' 13-14, 23-28.

[25] פרוטוקול 22.4.12, עמ' 29 ש' 13-16.

[26] פרוטוקול 22.4.12, עמ' 29-30 ש' 21-28, 1-7 בהתאמה.

[27] פרוטוקול 20.5.12, עמ' 55 ש' 10-21.

[28] דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215 (1972).

[29] נספח ג' לכתב התביעה; נספח ט' לכתב ההגנה. במאמר מוסגר יצויין כי המספר 15 אינו ברור ויכול להתפרש גם כ-19. עם זאת, נוכח העובדה כי התוספת החודשית הינה בסך 2 ימי חופשה, ברי, כי המדובר במספר 15.

[30] פרוטוקול 20.5.12, עמ' 38 ש' 10 ואילך.

[31] פרוטוקול 22.4.13, עמ' 30  ש' 15 ואילך.

[32] פרוטוקול 20.5.12, עמ' 66 ש' 1 ואילך.

[33] פרוטוקול 6.3.13, עמ' 80 ש' 15-18.